צילום בפילים מול צילום דיגיטלי

בתקופת הצילום בפילים סרטי הצילום היו גרעיניים, ולא היו רגישים מספיק לאור הפוקוס האוטומטי והחשיפה האוטומטית לא היו מספיק אמינים. לכן הצילום המקצועי בחר לא להשתמש בפונקציות האוטומטיות. ולצלם ברגישות נמוכה ב-100 אסא כדי שהגרעיניות תראה פחות ככל האפשר.

הייתי משווה את זה לרכב של פעם שהיה יותר איטי ולא היו לו הילוכים אוטומטיים. כיום המצלמות הדיגיטליות החדשות הן בעלות אוטומציה מאד אמינה ומתקדמת, ובעלות רגישות מאד גבוהה וגרעיניות מאד נמוכה.

במסגרת עבודתי אני נתקל בצלמים רבים בוגרי קורסים לצילום שמצלמים כפי שצילמו בתקופת הפילים, בפוקוס ובחשיפה ידניים, וברגישות של 100 אסא. כשהם נשאלים למה הם נוהגים לצלם ככה. הם משיבים שככה לימדו אותם בקורס. אני תוהה מה הסיבה שהמורים העכשויים מלמדים צילום של פעם. המסכנה שהיגעתי אליה היא, שאת אותם מורים לצילום לימדו צילום מורים מבוגרים שצילמו בעצמם בתקופת הפילים. ובראש שלהם נשארו שרידים של פילים, כמו שלנו נשארו שרידים של עצם הזנב.

אנחנו צריכים לשאל את עצמינו האם מטרת הצילום היא להתעסק בתפעול המצלמה? או ביצירת התמונה על ידי ריכוז מקסימלי ברגע בו אנחנו לוחצים על כפתור הצילום? אנחנו אמורים להשתמש בפונקציות הידנייות של המצלמה רק במצבים בהם הפונקציות האוטומטיות מתקשות או לא יכולות לתת מענה ראוי.

האוטומט של המצלמה יבצע את המסימות יותר מהר מאיתנו ואנחנו נהיה פנויים לצילום עצמו.

כשאני אומר צילום בחשיפה אוטומטית אני מדבר על שני מצבי צילום חצי אוטומטיים S ו-A בניקון, וTV ו-AV בקנון היות והמצלמות החדשות רגישות מאד לאור ובעלות גרעיניות נמוכה,אני ממליץ בצילום אשר אינו מיועד להגדלות גדולות במיוחד, לצלם ב-400 אסא. כל עוד האסא הגבוהה לא פוגע בגרעיניות של התמונה. ככל שהאסא גדל, גדל גם התווך הדינמי בתמונה המגביר את הניראות של הפרטים הקטנים בתמונה.